אני מרשה לעצמי לנחש שלכל נכד יש את הזיכרון של הטעם המיוחד של האוכל של סבתא. אצלי הוא של סבתא אסתר ז"ל. גם אם זה המאכל הפשוט ביותר, לא משנה כמה ננסה לשחזר את הטעם, יש לסבתא את החותם המיוחד שלה ואי אפשר לשחזר או לקחת אותו ממנה. יש לי זיכרונות מהרבה מאכלים טעימים ומיוחדים, אבל דווקא אחד מהם לא עוזב אותי כבר שנים. כשכל המשפחה הייתה מתיישבת לאכול צהרים בשבת אצל סבתא וסבא, היינו מצפים לרגע המיוחל והקדוש: הרגע שבו סבתא מגיעה עם סיר קטן יצוק ברזל, ללא מכסה וכף מבצבצת מתוכו. היא הייתה עוברת צלחת צלחת ובודקת אם היא התרוקנה משאריות המזון ואז כמו במטה קסם, שולפת את הכף שהייתה גדושה במרכיב המופלא: אורז אדום. זה לא היה סתם אורז אדום, זה היה אורז שכל גרגר שלו תאווה לחיך, משל היה איזה סופלה שוקולד חלומי. וגם בסיר עצמו היה משהו קוסמי: לא משנה כמה בני משפחה אכלו, כמות האורז שבסיר הקטן הספיקה לכולם. אני זוכר שכילד תמיד נדהמתי מזה ודמיינתי שזה כמו סיר פלא שמתמלא מעצמו באורז אדום, ברגע שהוא מתרוקן.
לפני כמה ימים נזכרתי באורז האדום ובעובדה שכל שנה בערך אני מבקש מדודה שלי את המתכון ואז לא דואג לשמור אותו. למזלנו הגדול, סבתא שלי הספיקה להכתיב לה את המתכון והוא שמור מכל משמר אצלה. אז ברוב אדיבותה היא חיפשה ומצאה אותו שוב בפעם המי יודע כמה והחלטתי שלא עוד, מהיום המתכון יהיה כתוב ומתועד בבלוג. לי יהיה ארכיון אורז אדום לכל החיים ואתם תזכו לבשל את אחד מטעמי הילדות שלי. נכון, זה לא כמו שסבתא מכינה, אבל זה משהו שאני מניח שאומרים על כל מנה שסבתות אי פעם הכינו.
מה צריך ואיך מכינים? במילים שסבתא הכתיבה לדודה שלי.
1 כוס אורז (לשטוף אותו כמה פעמים)
להוסיף לסיר קטן 3 כפות שמן ולטגן חצי בצל קצוץ.
להוסיף כוס וחצי מים עם 2 כפות רסק עגבניות וחצי כפית מלח.
להרתיח הכל על אש גדולה ולהנמיך את האש. ואז…שימו לב, רק אז להוסיף את האורז לסיר בעזרת כף היד (לא יודע כמה זה מהותי, אבל עם סבתא לא מתווכחים).
לערבב הכל, לכסות ולבשל עד שכל המים בפנים התאדו ואז לכבות את האש, לערבב ולהגיש חם.
